גזר דין בתיק ת"פ 39325-03-11

1.         הנאשם הורשע כפי הודייתו בעבירה של כניסה לישראל שלא כחוק - לפי סעיף 12 (1) בצירוף לסעיף 12 (4) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב - 1952 - בשני מופעים.

2.         הנאשם יליד 1986 ובעברו הרשעה מבית משפט צבאי בעבירות שונות בגינן נאסר לתקופה של 55 ימים.

3.         מעובדות כתב האישום המתוקן עולה כי בימים 21.8.10 ו- 20.3.11, שהה הנאשם בתחומי מדינת ישראל ללא אישור שהיה כדין.

4.         מתסקיר שירות המבחן עולה רקע חייו של הנאשם, שלא ארחיב בנושא מחמת צנעת הפרט. הנאשם עובד כעצמאי במאפיה שרכש וכן עוסק במסחר. הנאשם הביע אחריות על מעשיו וחרטה בגינם, אך התקשה לבדוק את משמעות והשלכות מעורבותו בעבירות בהן הורשע והתמקד במאמציו הכלכליים. הנאשם הביע חשש כי הרשעה בדין תפגע בסיכוייו לקבל אישורי כניסה לישראל בעתיד. כך גם העריך שירות המבחן אך נוכח עברו של הנאשם, לא התבהרה לשירות הרלוונטיות של מניעת הרשעה נוספת.

שירות המבחן התרשם כי הנאשם מגלה דפוס התנהגות המערער על גבולות וסמכות, אינו אוחז בדפוסים עבריינים ומוסיף ומתקשה לבחון לעומק נסיבות רגשיות שהביאו למעורבותו בפלילים. לדברי הנאשם הוא מתעתד להמשיך בעבודתו כסוחר בתחום הביגוד במקום מגוריו בשכם ומתאמץ להשגת התרי כניסה לישראל לצרכי עבודתו. שירות המבחן סיכם תסקירו בהעדר בהירות גם לעניין נזקקות הנאשם לסיוע מקצועי מטעמו ובהעדר המלצה עונשית בהתחשב במקום מגוריו.

5.         ב"כ המאשימה עתרה להשית על הנאשם עונשי מאסר בפועל ועל תנאי. ב"כ המאשימה הוסיפה כי כתב האישום אינו מגלה את תמונת המצב האמיתית בעניינו של הנאשם לפיה הוא נכנס תדיר לישראל ובניגוד לדין. כבר אציין כי לא ייחסתי כל משקל להתנהגות פלילית נטענת שלא בא זכרה בכתב האישום. ב"כ המאשימה הוסיפה והפנתה להתרשמויות שירות המבחן מהנאשם וכן לאינטרס הציבורי המצדיק הותרת הרשעתו בעינה וענישתו כתוואי עתירתה.

6.         ב"כ הנאשם עתרה להימנעות מהרשעת הנאשם ולהסתפקות בקנס משמעותי. כבר אציין כי השתת רכיב ענישה זה אינה מאפשרת הימנעות מהרשעה כמבוקש.

ב"כ הנאשם הפנתה לאישורים הקשורים בעבודתו של הנאשם לעניין קבלת היתר יציאה לישראל (נ/1) הכוללים התייחסות לפרטי הסחורות שבהן הוא מעורב בתעסוקתו. הסנגורית הפנתה כי הנאשם הגיע לישראל לצרכי עבודתו ומפעם לפעם הוא מחדש את האישורים הקיימים לו, שלא היו בתוקפם בעיתות הרלוונטיות לאישומים. גם הסנגורית הפנתה להתרשמויות שירות המבחן מהנאשם ולקושי שיעמוד בפניו לקבל היתרי כניסה לישראל ומכאן - לפגיעה בפרנסתו ככל שתיוותר הרשעתו בעינה.

7.         הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה וביקש להימנע מהרשעה על מנת שיוכל להשיג היתרי כניסה לישראל ולדבריו "כל העבודה שלי הייתה לבוא לפה, להביא סחורה וללכת".

8.         ראשית לעניין הרשעת הנאשם בדין.

לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, מהמלצות שירות המבחן וממכלול נסיבות העניין, שוכנעתי כי עניינו של הנאשם אינו כה יוצא דופן על מנת שתתבטל הרשעתו הנותרת בזו בעינה.

בע"פ 2083/96 - כתב נ' מ"י, פד"י נב(3), 337, נקבע כי:

"הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים...".

בעניינו של הנאשם אין מלפניי הליך שיקומי שהרשעתו בדין תפגע בו פגיעה חמורה.

בנוסף, עסקינן בעבירה חמורה שביצע הנאשם משיש בהתנהגותו כדי לערער את ריבוניות המדינה הקשורה, בין היתר, בבקרתה את הנכנסים והיוצאים בין שעריה. זאת ובתוספת להתרשמות שירות המבחן מקשיי הנאשם לבחון לעומקו את הפסול שבהתנהגותו וכן מדפוסיו המערערים על סמכות וגבולות - אינם מאפשרים לוותר על הרשעתו מבלי לפגוע בשיקולי ענישה אחרים בדמות הגמול וההרתעה הנדרשים לו ולשכמותו.

גם ביחס ליתרת הקווים המנחים שבע"פ 2083/96 לעיל, אין כדי לתמוך בעתירת ההגנה. גם בהתייחסות אל עברו של הנאשם כאל כזה שאינו רלוונטי, אין עסקינן במעשה חד פעמי מטעמו שעה שכתב האישום כולל שני אישומים נפרדים, כשאירוע האישום הראשון לא היווה מורא מתבקש לנאשם משיבה לסורו.

כמו כן, הנאשם לא הציג פגיעה קונקרטית בתעסוקתו, בהינתן הרשעתו. גם לאורה של פגיעה אפשרית בתעסוקתו בתחום המסחר, הרי הנאשם בעל מאפיה והעסקאות בגינן הוא מבקש להיכנס לתחומי המדינה אינן מקור פרנסתו היחידי.

נ/1 כפי שהציג הנאשם כולל התייחסות למבוקשו להיתרים מלפני כשנה ולא הובהר מצב הדברים העדכני.

מכל המקובץ, אין המדובר בנסיבות מעשים קלות ערך מחד גיסא או בפגיעה קשה בנאשם בהינתן הרשעתו מאידך גיסא, כך שהעדפתי להחיל בעניינו את הכלל לפיו יש להרשיע מי שהודה בעבירה שיוחסה לו לשם הגשמת מטרות הענישה.